פעמיים כי טוב

"זה טבעי שאני אגדל את שני הילדים לבד ואתה תחזור כל ערב ב-20:00 בלי שנדבר כל היום? נראה לך הגיוני שהילדים שואלים למה אנחנו לא מדברים? בגיל 30 אני צריכה לחיות בלי בן זוג?"

מיטל התפרקה ודמעות החלו לזלוג על פניה. בשלב הזה שי הרגיש אי נחת. הקליניקה ספגה הכול. לעיתים במצבים כאלה, לא פחות חשוב להוציא בקליניקה את הכול — נתתי לשאלות של מיטל להדהד בחדר. היה במטען שלהם משהו עוצמתי, כוח שבא מן הבטן. משהו בחוזה הבסיסי שעליו חתמו שני בני הזוג התמוסס.

שי ראה בכך קושי טבעי במערכת היחסים, אבל מיטל חשבה אחרת. מיטל פחדה — היא פחדה ששי מנהל מערכת יחסים אחרת, והייתה חרדה מלחשוב על כך. היא חששה שהתקשורת הרעועה והמינימליסטית תהפוך לתהום של דממה זוגית. היא פחדה לאבד אותו.

מיטל ושי (שמות בדויים) התמודדו עם משבר שהתבטא בחוסר תקשורת: ללא זמן משותף, ללא שיחות, ללא מגע ואינטימיות. מצד שני, לא יכולתי שלא להבחין באהבה ובחשיבות שיש אחד לשנייה. הם הגיעו כי הם רוצים להילחם על הזוגיות ולצאת לדרך חדשה.

יצאתי איתם למסע זוגי מתקן — כזה ש"נזכר" בחוזה הישן שעליו חתמו ומאפשר להכניס לתוכו סעיפים חדשים ומשותפים, בוני אמון וביטחון עבור שניהם. אחרי מספר פגישות ממוקדות הם "חזרו" להיות מיטל ושי של "אז" — רק חזקים הרבה יותר אחרי הסערה שעברו.